כמה חם

קיץ! איזה כיף! ארטיקים, כפכפים, אור שמש עד מאוחר, ים, ים ועוד קצת ים. תענוג! אין כמו לאסוף את כל המשפחה, התיק, המגבות, הקרם (בכל זאת, אנחנו נצר למשפחת "איה אימא נשרפתי בשמש"…), השש-בש, הכובעים, העפיפון (כדי שלא ישעמם לילדים), הכדורגל (כי בואו, בינינו, כמה כבר אפשר להחזיק עפיפון?…), הפירות, המים, שכחתי משהו???

אימא, למה המים חמים?

זהו! סוף סוף באוטו! נוטפים ומזיעים כי נדחסנו במעלית עם חצי בית אבל אנחנו בדרכנו לים. אחרי שלושה סיבובי חניה (אתם יוצאים? אתם יוצאים? הרגע נכנסנו!), הליכה של רבע שעה, ירידה במדרגות הלולייניות (שעדיין לא ברור לי איך לא דפקתי חליקה שם), כיסאות, שמשיות ואחד אלוהינו הגענו סוף סוף לים!

נוטפים ומזיעים (שוב) מורידים את כל הפקלאות ורצים ישר לתוך המים להצטנן! מפנטזת על הרגע שבו ארגיש את המים הקרירים ומרגיעים, מכניסה רגליים, צוללת לתוך הגל, יוצאת החוצה ו… חם! "מה זה? אימא! המים חמים!!" צועקים שני הזוועתותים שלי ולא נעים לי להגיד אבל הם צודקים. המים מרגישים כמו בריכה שעמדה בחצר כל השבוע והתחממה בשמש הישראלית.

אני פונה לבעלי שיחיה ושואלת – למה המים כל כך חמים? שנייה אחרי שהמשפט משתחרר לי מהפה אני מנסה לבלוע חזרה את המילים אבל מאוחר מדי, הם כבר נישאים על גבי הגלים ישירות אליו והוא פוצח בהסבר מטאורולוגי, גאולוגי נרחב.

בשל פעילות בני האדם גזי החממה עולים באטמוספרה וכתוצאה מכך יותר אנרגיית חום נכלאת בכדור הארץ. עקב כך, ממשיך הפרופסור, עולה החום שנאצר באוקיינוסים. האוקיינוסים קולטים למעלה מ- 90 אחוז מאנרגיית החום שמתווספת בשל הגברת אפקט החממה על ידי הפליטות המוגברות של גזי חממה.

תגיד לי, יש משהו שבני האדם לא הורסים? אני ספק שואלת, ספק מתמרמרת וקולטת שבעצם גם אני חלק מהאנושות הזו שאני מבקרת בשיא חוצפתי. הרי גזי החממה נפלטים בגלל מפעלים שמייצרים לי מזון או ביגוד או בגלל המכונית שלוקחת אותי ממקום למקום (כמו לחוף הים לדוגמה…). אז אולי לפני שאני פוצחת בנאום חוצב לבבות לאומה (באמת שמתי לב שלהקת דגיגונים קטנים החלה מתאספת סביבי משום מה… כאילו מחכים למוצא פי) כדאי שאסתכל על הדבשת של עצמי קודם ואבדוק איפה אני יכולה לתרום לסביבה.

חברות

בעשור האחרון של חיי, אני חיה בחיי קהילה עם הרבה חברות סביבי, אמהות לילדים קטנים, אמהות לילדים מתבגרים/גדולים, רווקות, סבתות, שכונה עם הרבה חברות וחברים. תמיד יש ממי לבקש משהו כשנתקעים, החל ממלפפון ועד סיר מרק כשחולים, המלצה על רופא או חנות, או בייביסיטר דחוף לילד..:)

חיה עם הרבה חברות סביבי

והאמת שזו הרגשה טובה, הרגשה שעטופים תמיד, שתמיד יש ממי לקבל עזרה, שתמיד יש למי לעזור ולתת. כי תכלס, לצאת מעצמי ולדאוג לחברה, זו ממש תרופה. והילד שלי מוקף תמיד בחברים, חברים שיכול ללכת אליהם ברגל בלי לחצות כביש. 

ועכשיו בזמני הקורונה זה במיוחד חשוב. ומזכיר לנו מה באמת חשוב בחיים, חברות, קשרים טובים, עזרה הדדית, ערבות הדדית. זה מה שבאמת משמח אותנו בחיים, נותן לנו הרגשת רוממות, הרגשת שלמות, הרגשת סיפוק. 

ואנחנו רגילים לחפש את המילוי והסיפוק בכל מיני דברים חיצוניים, כמו שופינג, חפצים יפים בבית, ידע, תענוגים למיניהם , אבל מתי באמת אנחנו מרגישים שמחה בלב, כשיש קשר מיוחד עם מישהו, קשר עם הבן/בת זוג, קשר עם הילדים, קשר עם חבר שמקשיב באמת, שמרגיש, שמבין אותנו. ברגעים האלו, לא צריך כלום. מרגישים שיש הכל.

ראיתי חתונה מדהימה הערב ששודרה בזום. בחוץ, באוויר הפתוח, החתן והכלה היו עם האורחים מההתחלה, לא השאירו במתח, התערבבו ביניהם, הצטלמו, סיפרו על מה שמרגישים וברכו את האורחים שבזום. כל כך מרגש!

חתונה פשוטה, מעט משתתפים, לא הומה ורועשת, בלי ריקודים, מעט חיבוקים, מסכות, שמחה, אהבה, אור של חיבור. חיבור של החתן והכלה, חיבור של האורחים עם החתן והכלה, חיבור של שתי נשמות משני עולמות שונים, דתי וחילוני, והכל היה טוב, כבוד לכל הצדדים, חיבור מעל ההבדלים.

בן משפחה דיבר שם ואמר שהקורונה נותנת לנו הזדמנות לכבד את האחר, להתחבר בצורה פנימית יותר ופחות ראוותנית, דברים כאלו יפים. ובכלל, לפני החופה היה מעגל ברכות ושיתופים של המשתתפים, שסיפרו על ההיכרות עם החתן והכלה ועל הקשר איתם והמיוחדות שבהם. היה מחמם את הלב ואת האווירה, ככה כהכנה לחופה. אז מאחלת לכולנו לזכור מה חשוב באמת, ולהגיע לזה! 🙂

ברד ירד בדרום ספרד

כשהייתי בת 10 רצה הצגה "גבירתי הנאווה" בתאטרון הבימה. אימא שלי רכשה לנו שני כרטיסים, במקום נפלא – במרכז האולם. בגרסת ילדותי הופיעו עודד תאומי וריטה שהייתה יחסית אלמונית אז אבל נחקקה בזיכרוני היטב. כששאלתי את אימא שלי אם היינו הולכים לפסטיגלים היא ענתה שהלכו פעם או פעמיים אבל לא התלהבתי מזה כל כך, כך שאני לא יכולה להגיד שהשירים במחזמר היו העניין בשבילי אבל בהחלט היה משהו במחזמר הזה שריתק אותי לכיסא.

מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי עקשנית. "עקשן פרד!" קראו לי. תמיד בדרך שלי, איך שאני מחליטה, מה שאני אומרת, אני ואני ואני. ואם מישהו אחר היה אומר לי מה לעשות… וואי וואי וואי! דמו בראשו. מעבר לזה שהייתי דעתנית ועקשנית (או אולי כנגזרת מתוך זה) כשהיו אומרים לי שאני לא יכולה לעשות משהו היה נכנס בי השד והייתי מחליטה להוכיח שאני כן יכולה! למה? ככה! דווקא! שמישהו יגיד לי שאני לא יכולה? שרק יעז. 

עם השנים גיליתי שהתכונה הזו היא די חרב פיפיות. אין ספק שהעקשנות שלי וכוח הרצון שלי סיפקו לי מנוע טורבו שדחף אותי כל הדרך למעלה בלי לעצור. הבעיה היא שלעתים כדאי להאט בירידות ואת זה פחות ידעתי איך לעשות. 

ואם נחזור לסיפור ההצגה, אילוף הסוררת ריתק אותי כי ראיתי חלק ממני שם בדמות. העקשנות, הדעתנות אבל לימים הבנתי שאילוף הסוררת הוא לא בהכרח כניעה או ויתור לאחר אלא יותר הקשה או הכלה של האחר. למדתי שזה בסדר לקבל דעות אחרות אפילו שהן מנוגדות לשלי. יותר מכך, גיליתי שיש בזה מן התענוג לתת לאדם אחר מקום להתבטא מבלי לשפוט, מבלי לבקר, מבלי להתחרות בתחרות האין סופית של מי יותר צודק. הבנתי שכשמדובר באנשים אין צודק או נכון. כל אדם הוא שונה, כל אדם חושב אחרת, מבין אחרת, פועל אחרת וזה בסדר. אם הוא פועל אחרת ממני זה לא אומר שהדרך שלי לא טובה. זה אומר שהדרך שלו יותר טובה בעבורו.

אולי כולנו צריכים לעבור סדנת אילוף, ללמוד לאלף את האגו הזה שמניע אותנו ולתת קצת יותר מקום ללב.