כשהייתי בת 10 רצה הצגה "גבירתי הנאווה" בתאטרון הבימה. אימא שלי רכשה לנו שני כרטיסים, במקום נפלא – במרכז האולם. בגרסת ילדותי הופיעו עודד תאומי וריטה שהייתה יחסית אלמונית אז אבל נחקקה בזיכרוני היטב. כששאלתי את אימא שלי אם היינו הולכים לפסטיגלים היא ענתה שהלכו פעם או פעמיים אבל לא התלהבתי מזה כל כך, כך שאני לא יכולה להגיד שהשירים במחזמר היו העניין בשבילי אבל בהחלט היה משהו במחזמר הזה שריתק אותי לכיסא.
מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי עקשנית. "עקשן פרד!" קראו לי. תמיד בדרך שלי, איך שאני מחליטה, מה שאני אומרת, אני ואני ואני. ואם מישהו אחר היה אומר לי מה לעשות… וואי וואי וואי! דמו בראשו. מעבר לזה שהייתי דעתנית ועקשנית (או אולי כנגזרת מתוך זה) כשהיו אומרים לי שאני לא יכולה לעשות משהו היה נכנס בי השד והייתי מחליטה להוכיח שאני כן יכולה! למה? ככה! דווקא! שמישהו יגיד לי שאני לא יכולה? שרק יעז.
עם השנים גיליתי שהתכונה הזו היא די חרב פיפיות. אין ספק שהעקשנות שלי וכוח הרצון שלי סיפקו לי מנוע טורבו שדחף אותי כל הדרך למעלה בלי לעצור. הבעיה היא שלעתים כדאי להאט בירידות ואת זה פחות ידעתי איך לעשות.
ואם נחזור לסיפור ההצגה, אילוף הסוררת ריתק אותי כי ראיתי חלק ממני שם בדמות. העקשנות, הדעתנות אבל לימים הבנתי שאילוף הסוררת הוא לא בהכרח כניעה או ויתור לאחר אלא יותר הקשה או הכלה של האחר. למדתי שזה בסדר לקבל דעות אחרות אפילו שהן מנוגדות לשלי. יותר מכך, גיליתי שיש בזה מן התענוג לתת לאדם אחר מקום להתבטא מבלי לשפוט, מבלי לבקר, מבלי להתחרות בתחרות האין סופית של מי יותר צודק. הבנתי שכשמדובר באנשים אין צודק או נכון. כל אדם הוא שונה, כל אדם חושב אחרת, מבין אחרת, פועל אחרת וזה בסדר. אם הוא פועל אחרת ממני זה לא אומר שהדרך שלי לא טובה. זה אומר שהדרך שלו יותר טובה בעבורו.
אולי כולנו צריכים לעבור סדנת אילוף, ללמוד לאלף את האגו הזה שמניע אותנו ולתת קצת יותר מקום ללב.