אלוהים ואני תמיד היינו קרובים. הייתי מתייעצת איתו מה לשים בקדירה לארוחת הערב, ממש הרגשתי את השמחה שלו (כן, האנרגיה של אלוהים בשבילי תמיד היתה גברית) להשתתף בשמחה של האכלת בני ביתי. תמיד הרגשתי את נוכחותו בליבי, ושמחתי שאנחנו ביחד. הקשבתי לו, גם כשחשבתי לגמור את חיי והוא קרא לי ממעמקי התהום שלי ואמר – חזרי לחוף, זה לא הזמן שלך עדיין לעזוב את העולם הזה. יש לך עוד דברים לעשות, ואנשים להיות איתם. אז הסתובבתי לי מאה ושמונים מעלות ופניתי לחוף. לא כעסתי עליו. איך אכעס? הוא יודע מה שהוא אומר. לא סתם הוא אלוהים.
אני מודה לאלוהים יום יום ושעה שעה שאני לא לבד. ואם אתם שואלים, איך לבד? את נשואה, יש לך חברים, מקום עבודה, מלא אנשים סביבך, ואת צריכה את אלוהים כדי לא להיות לבד? למה, מה קרה? זה לא אותו הדבר. כל האנשים שמסביבי הם חלק מהציור של המציאות שלי, לכל אחד חלק בחיי, אבל אלוהים, הוא הצייר! הוא יודע מה יקרה, למה משהו קרה, וכל משיחת מכחול הוא בדיוק איפה שהיא צריכה להיות. לא סתם משיחת מכחול, אלא מכחול של אהבה, של הרגשה של שליחות, של הרגע זה בשביל הרגע הבא. הכל במקום הנכון.
אלוהים ואני משחקים מחבואים לפעמים. הוא מסתתר ואני מרגישה כאילו איבדתי אותו, איבדתי את הדרך אליו, אבל אז הוא שולח לי פרח, מילה, צבע, מספר, משהו שמזכיר לי מחדש שהוא איתי תמיד, ולעולם לא ישאיר אותי בלעדיו. גם עם בני אדם אני משחקת משחקים, לפעמים אבל הם יותר אכזריים, יותר אנוכיים, כי אני לא בוטחת בהם במידה שאני בוטחת באלוהים. כשהם מסתתרים ממני הרבה פעמים אני לא מוצאת אותם לעולם, אבל אז אני נזכרת שגם הם חלק מהציור, שגם אותם הכניס אלוהים לחיי, ואני נרגעת. זה הכל משחק. במציאות כולנו יחד כל הזמן.
https://edu.929.org.il/wp-content/uploads/2018/08/Attach1-11.docx
https://www.kab.co.il/lp/%D7%9B%D7%9C-%D7%9E%D7%94-%D7%A9%D7%A8%D7%A6%D7%99%D7%AA%D7%9D-%D7%9C%D7%93%D7%A2%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%94%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9C%D7%90-%D7%94%D7%A2%D7%96%D7%AA%D7%9D-%D7%9C%D7%A9