כמה עיניים התבוננו בי בשבעים וארבע שנות חיי? את אמי אני זוכרת, את אבי ואחותי. זוכרת את האהבה והאכפתיות. זוכרת את הדאגה שכיסתה על הכול כשהמחלה התפרצה. זוכרת את חדרי ההמתנה לרופאים, שם התלוויתי לאמי, הם ששימשו עבורי כמגרש משחקים מאולתר. חצר קטנה צמודה וספה בחדר ההמתנה. מזרק משומש שניתן לי כדי למלא אותו במים ולרוקן על צמח בחצר. גדר קטנה שאפשר לטפס עליה, ובכל הזמן הזה עיניה של אמי מלוות אותי בדאגה. הרגשתי שמורה. כשמישהו דואג לך, אתה מרגיש מוגן. כשעיניים מלוות אותך, לעולם אינך חש בודד.
המחלה הכריעה אותה ואני בת שתיים עשרה. העבירו אותי למשפחת אומנה בקיבוץ, שם היו עיניים דואגות אך הן הופנו הלאה ממני. נותרתי לבד, 'ילדת חוץ', ככה קראו לזה. עברו שבע שנים נוספות וזכיתי לקבל את מבטו מלא האמון של ילדי כשחבקתי אותו בזרועותיי בפעם הראשונה. אחרי הבן הראשון נולדו לי עוד שלושה ילדים, כשכל ילד שנולד מילא אותי בתחושה שמעגל חיים חדש נפתח עכשיו לראשונה. מעתה והלאה, כך ידעתי, המשימה היא להיות ראויה לאמון והתום שקורן מזוג עיני ילדך. עברו השנים, והחיים חלפו על פני, מלווים בשמחות ופחדים, תקוות ואכזבות. הפתעות למכביר, טובות יותר ופחות. כל הדרך, כי שפר מזלי, ליוו אותי עיני ילדיי בחום. הידיעה שהם תמיד יהיו לצדי, נתנה לי חום וכוח.
לפתע, חליתי בקורונה. הוירוס החמקמק והבלתי ידוע, בכוחו להרוס את הכול. הוא הורס את הביחד. את הידיעה שיקרה מה שיקרה – המסגרת המשפחתית תמיד תהיה שם, שום דבר לא יכול לערער אותה. את המילים הללו אני כותבת מתוך מחלקת הקורונה שבמוסד השיקום. תהיות רבות עולות בי על מוסד המשפחה ועל ערבות ואהבה. הרי סבא וסבתא, הורים וילדים, נכדים ואפילו נינים, לכל אחד מהם יהיה את המקום הטבעי, שנועד להם במשפחה. אלו הם סדרי בראשית מאז ומעולם. האמנם? למה אני חשה שהם כבר לא מובנים מאליהם? איפה העיניים שאיתם ליווינו בדאגה האחד את השני? האם נניח לזה לקרות?