אי אפשר להביא שינוי דרך מניעה. זה לא עובד פשוט. תגיד לאדם אל תאכל ככה וככה, הוא יפנים את זה, יתרגש ליומיים, ואז יטרוף כמו אריה. אם מונעים מאיתנו משהו, אנחנו משתגעים מזה. זה נהיה באופנה למתוח ביקורת על החברה המערבית בכלל, ועל זו הישראלית בפרט. אנחנו נהנתנים מדי, צרכניים מדי, אגואיסטים מדי, לא אוהבים את הארץ כמו שאהבו פעם, מה לא. זה נכון, הכל נכון, אבל מציאות לא משנים דרך הטפה.
נגיד ובאמת בוער לנו ליצור כאן שינוי בחברה, אז מה נעשה? בכל הזדמנות שאדם מקבל במה לדבר על הצורך באחדות עם ישראל, הוא לא יעמוד בפיתוי ויתחיל להטיף, יסביר מה רע כאן, מה לקוי ואת מה חייבים לשנות. זו לא הדרך ליצור שינוי. קהל המאזינים של המטיף יתחלק לשניים, אלו שמתנגדים לדבריו, שבזאת יסיימו את המסע לשינוי, ואלו המסכימים איתו, אבל אחרי שני רגעים יחזרו אל השגרה הנעימה שלהם, כי שינוי מצריך עבודה קשה. הבוקר שמעתי שיחה מעניינת על הצורך בשינוי חברתי. הבחורה שם דיברה על טבע האדם, על כך שאין צורך לשנות אותו, אלא לקבל את זה שיצר לב האדם מוביל אותו תמיד להגדלת ההנאה העצמית, זה דבר שאי אפשר, ולא צריך להיאבק בו. מה שצריך לעשות, הציעה הבחורה, זה רק לעודד פרויקטים חברתיים המגדילים את האהבה הטבעית הקיימת בנו, זו שלא מתנגשת עם הרצונות שלנו. זה נשמע כמו שני דברים סותרים, אבל ניתן בהחלט למצוא מטרות שכאלו שאינן עולות על מסלול התנגשות עם האגו המפותח, מטרות קהילתיות של העידן המודרני.
הפוטנציאל לשינוי מסוג זה נמצא בשכונות, כאשר הדגש הוא על יצירת קשרים להגדלת האהבה בין בני אדם, כמה שזה נשמע גרנדיוזי, זה אפשרי. הנה דוגמה קטנה לשינוי חברתי שאפשר לנסות ליישם בשכונות בהן יש ילדים ומבוגרים. לעשות היכרות לבבית בין שתי הקבוצות ולהגדיר שעות ביום בהן מבקרים בשיטת הדלת הפתוחה, שעות אחרי בית ספר, נגיד. ילד לא יהיה תלוי בשעות העבודה הארוכות של הוריו, כי יהיו לו עוד ועוד בתים בהם יוכל לשהות, והמבוגרים יקבלו מתכון מתוק, גם אם דורש מאמץ, להפיג את בדידותם.