בואו נשחק משחק

בואו נשחק משחק קטן של נדמה לי. נאמר שאנחנו מעצמה חזקה שנלחמת מול מדינה חזקה, אנחנו לא מצליחים לנצח אותה במלחמה, אבל אנחנו ממש רוצים לנצח אותה. מה היינו עושים? יש הרבה אופציות כמובן. לנתק את זרימת הכסף אליה ומתוכה, לבודד אותה מהעולם, להסית את דעת הקהל נגדה ועוד, אבל הדרך האולטימטיבית, הכי יסודית שתבטיח ניצחון ומבלי שפיכות דמים היא לפרק אותה מבפנים. חוזקה של מדינה הוא בעושר הפנימי שלה, בלכידות והרמה האנושית, חברתית, תרבותית ערכית ורוחנית של אזרחיה,  באווירה, בנרטיב המשותף , ובעיקר במצב היחסים והקשרים של תושביה. חוזק מתחיל מבפנים והתוצאה היא חוזק בכל שאר שטחי החיים ובכל החזיתות, ולא הפוך. לכן הדרך הכי בטוחה להרוס מדינה היא להרוס את החברה, להרוס את הקשרים והיחסים בין האנשים ובמקביל להרוס את הנרטיב הלאומי. 

איך הורסים יחסים בין אנשים? קודם כל דואגים לכך שהדור יהפוך לאנוכי ואגואיסטי, שיחשוב על טובתו האישית בלבד, שערכי היסוד המוסריים, הרוחניים של העם והמדינה יאבדו את מקומם בחינוך הכללי ובחיי האנשים בכלל. במקביל צריך לדאוג לערעור הנרטיב הלאומי, המוסרי והרוחני של אותה מדינה. 

"איך הורסים יחסים בין אנשים?"

נשמע מוכר? זה בהחלט התהליך שמתבצע בישראל כבר כמה עשרות שנים, את פירותיו המבואשים אנחנו רואים בכל תחום בחיינו. מהשחיתות בממשלה ועד התנהגות ילדינו. מהנושא החומרי ועד הריקנות שבליבנו. ישראל מתפוררת כי הקשר בינינו, הישראלים, מתפורר. אנחנו יודעים את זה, מרגישים את החמיצות בפה, את הכעסים והשנאה. אם אנחנו כבר מבינים שהמצב הנוכחי הוא רע בגלל היחסים בינינו, אז האם זה לא אומר שאנחנו בעצם בדרך לתרופה? כולנו אגואיסטיים גדולים, וזה טוב כי מתוך הנחיצות זה הזמן להחליט שאין לנו ברירה. אנחנו קשורים ותלויים זה בזה בכל המובנים. גם בהישרדות וגם בואו נודה על האמת, להרגשה טובה. פשוט לא נעים לחיות ככה. 

איך מחזקים מדינה? מטפלים בקשרים שבין אנשיה. מחזקים את כל החיבורים שהתרופפו. אנחנו לא חייבים להסכים בנושאי פוליטיקה, לחשוב אותו דבר או לחיות באותה צורה. אנחנו צריכים חיבור אנושי פשוט וחם, כמו שאנחנו מרגישים בימי מלחמה, רק בלי המלחמה. צריכים להרגיש שכל אחד הוא אח, ולא קשור בכלל מי הוא ומה הוא. זה אפשרי וכולנו חווינו זאת. אחדות פירושה לקחת את כל השוני והייחודיות ולרתום אותם לטובת המשפחה הגדולה. כי זה מה שאנחנו ברגעינו הטובים – זהו מקור כוחנו וחוזקנו. בואו נשחק במשפחה, עד שנרגיש כך שוב, ונוכל אז לטפל ביחד בתום לב, באחריות, ובהסכמה בכל השאר.

לא פשוט לחיות בזמנים היסטוריים

לא פשוט לחיות בזמנים היסטוריים. שינוי זה דבר לא קל, ולרוב כואב, לכל הפחות – לא נעים. כמובן ששינוי לא משמעותי, לא נחשב היסטורי. מזל טוב לכולנו – אנחנו חיים בזמנים מעניינים. לא קל, וכל יום הוא כמו מסע ללא נודע. כמו ילדים אנחנו רק מרגישים שינויים, אבל לא רואים את התמונה הגדולה, למה אנחנו מתפתחים. דברים אלו נכתבים כדי להזכיר לקוראים היקרים שלכל תהליך יש מטרה ויעד.

אנחנו חיים בתוך מערכת אינטגרלית גדולה, שבה כל חלק וכל פרט קשור, ותלוי לחלוטין אחד בשני, והיא נמצאת בהתפתחות מתמדת, ליתר קשר וחיבור בין כל חלקיה. כל רמות הקיום בטבע – דומם, צומח, חי – משרתות אחת את השנייה, ואת המערכת ונמצאות באיזון מושלם. כל הרמות, חוץ מהרמה האנושית כמובן. בני האדם, חיים בפועל לטובת עצמם ובניצול סביבתם. זה נכון לסביבה, ובעיקר זה נכון ליחסים בין האנשים בעצמם. 

הווה אומר, שהאנושות מתפתחת לכיוון הפוך מכל שאר הטבע, ולכן הפידבקים מהטבע הם שליליים. האגו האנושי יצא מכלל שליטה, ומאיים כבר על עצם קיום כדור הארץ, ולכן כל התופעות שאנחנו רואים בשנים האחרונות – ממשבר האקלים ועד הקורונה – הם אמצעים שהטבע מפעיל נגדנו, כדי לגרום לאנושות לעצור ולהתאזן. 

ההרגשה, שכל מערכות החיים שלנו מתמוטטות כעת, היא נכונה. מהמבנה הכי בסיסי של משפחה ועד אומות, כלכלות ומדינות, כי הכול בנוי על יסודות לא בריאים, ולא נכונים של יחסים וקשרים. ברגע שנבין, שההתנהלות בחיינו ובעולם, צריכה להיות לא לפי רצונות וחשקים אנושיים, אלא לפי חוק הטבע הכללי – חוק הערבות – החיים שלנו ישתנו בהתאם. הטבע יפסיק לשלוח לנו מכות, אסונות טבע, מחלות ואי יציבות, אלא ככוח חיובי במציאות נזכה לחיים מאושרים ונהנה מכל השפע שקיים סביבנו.

זה לא יקרה בבת אחת, אבל בסוף התהליך נחיה מתוך שמחה, באהבת הזולת, בנתינה לחברה ובביטחון קיומי מוחלט. למשל עבודה ופרנסה לא יהיו עול, אלא יהיו בהתאם לנטיות הפנימיות האותנטיות של אנשים ולטובת החברה. נעבוד מתוך רצון ושמחה. הערך של אדם לא יקבע לפי סמלי סטטוס או מעמד, אלא לפי השתתפותו בחברה. במקום להתחרות על כסף, אנחנו נתחרה מי יוכל להעניק יותר מכשרונותיו, ורצונו הטוב לאנשים שסביבו. נעבוד מעט שעות, ומירב זמננו ומרצנו יושקע בהתפתחות מתמדת ליתר קרבה בין האנשים, בדיוק כמו שאר הרמות בטבע. 

בתוך היחסים האנושיים ישנם פלאים, ומתנות שמחכות להתגלות, וזה מתחיל בנו, האנשים שלמרות הקושי ואי הוודאות, נבחר בטוב. אנחנו בתחילת מסע, שיביא אותנו לנמל מבטחים אמיתי. בואו נעזור ונתמוך אחד בשני, כדי שנגיע לשם ביחד בשמחה. 

לא דובאי ולא יער

בזמנו, התרשמתי מתוצאות מחקר על האושר. היו שתי מדינות במקום הראשון: שבדיה, בשל התנאים הסוציאלים הטובים וחופש הפרט הנוסק למרחקים, והמדינה השנייה הייתה דובאי. הסיבות לאושר בדובאי היו החמולות, החיים בתוך המשפחות המורחבות, יחד, שנותן ביטחון ומסיר כל קמצוץ של הרגשת בדידות.

דובאי, המדינה השנייה הכי מאושרת בעולם

לילה קודם, כשלא יכולתי לשון בשל ייסורי נפש קשים מנשוא…

טוב, אתן קצת רקע. כליל כפר אורגני, רחב ידיים, שהקמנו לפני שנים, כמה חברים קרובים, וכיום הפך למקום מבוקש לאין שיעור, גדל ומתרבה כמו פטריות אחר הגשם. שלוש מתוך ארבע מבנותיי גרות שם, חזרו להקים שם משפחות ולהגשים את הפרו ורבו נכדים (נכדים לא מונים, עין רעה, והמספר משתנה לטובה). אז בכליל חיים אישי הישן, ידיד נאמן, יושב בית, כי כבר כמעט לא רואה (עדיין מצלם הכי יפה בעולם), שתי בנותיי הבכורות שהקימו מאפיה עם לחמים אורגנים, פיצות, שמביאות את בני הכפר הרבים ומשחררות את האימהות העסוקות מלהכין ארוחת ערב, הבת השלישית, אדריכלית, שסיימה עכשיו לבנות בית לבת הרביעית (אשת העולם הגדול), בקיצור, כיף חיים –  משפחה מלוכדת, מקור לקנאת רבים.

אז למה, אם כן, למה אני מרגישה בתוך הסבך הזה הכי בודדה בעולם? רוצה שוב לחזור ולגור בנהריה, בבית שלי, שכל כך קרוב לים, להיות שוב נימפה בין הסלעים, יחד עם חברי השחפים, חבצלות החוף, והדגים.

אולי, כי נשארתי כבר לבד מאחור: אנה נכדתי בת החמש פנתה לליה נכדתי בת השש (בת דודתה) ואמרה לה: "את יודעת, זה ממש לא היה נדיב מצדך שהלכת ולקחת איתך את אחותי הקטנה והשארתן אותי לבד מאחור". ליה הצטמררה קשות, פניה עטו ארשת של עלבון צורב, והיא ענתה לאנה: "אנה אני לא יכולה יותר לקבל ממך כל הזמן מחמאות לא טובות". 

בזמנו, לפני שנים רבות, כשרציתי לחזור הביתה אחרי מסע ארוך ומייגע, מלא תהפוכות מלאות בעצב, אמרה לי בתי השלישית מתוך הארבע, הייתה כבר בתחילת התבגרותה, ואמרה: "זהו אימא, את הלכת, אבא חזר" שנים היה עובד חצי שבוע בתל אביב. חזר כשאני עזבתי לראש פינה במטרה לעזור לחברתי החד הורית לגדל את בנה שסבל מתסמונת דאון ולהיות קצת לבד. עזבתי בית עמוס טין אייג'רים שלא נתנו מנוח, להיות קצת לבד, וליישר ולרענן את מערכת היחסים ביני לבין מייק. אך  מסתבר שלא כך נפלו פני הדברים, וכשרציתי לחזור אמרה לי בתי: "את הלכת אבא חזר ואת כבר לא בחבורה יותר".

מאז הורשתי לבוא יום אחד בשבוע, יום חמישי, ובשישי בבוקר הייתי שומעת את בתי הקטנה שואלת: "אבא מה

ענני אבק

קראתי שענן אבק ענק ודחוס נע במהירות ממדבר סהרה, בדרכו לדרום-מזרח אסיה, אחרי שחצה את האוקיינוס האטלנטי וכיסה את שמי האיים הקריביים. זה הזכיר לי את ענני האבק הקטנים ממנו בהרבה, שמגיעים אלינו לאחרונה לקראת חג הפסח מכיוון מצרים.

ענן אבק מסהרה מכסה את הקריביים

כשזה קורה במחוזותינו יוצאת המלצה גורפת לתינוקות, למבוגרים ולאנשים הסובלים מבעיות בדרכי הנשימה לסגור היטב את החלונות הבית ולא לצאת מהבתים.

מעבר להיות ענני האבק מזיקים בריאותית הם מהווים מטרד של לכלוך לכל שומרי ושומרות הניקיון למיניהם. נשים השוקדות על הכנת הבית לפסח, המשקיעות בניקיון שעות רבות מתרגזות על האבק המגיע לפתחן כאילו היה מישהו שיכול לשנות את אופיו ולומר "אשנה את מסלולי ולא אפריע לעקרת הבית החרוצה שמנקה את ביתה." 

ענני האבק הם תופעת טבע שלא נשלטת ע"י האדם, (האם יש בכלל משהו בטבע שנשלט ע"י האדם?) כמו כל דבר גם ענני אבק יכולים להיות טוב או רע, הכל תלוי בתפיסה. עקרת הבית שמשקיעה בניקיון החיצוני, בניקיון הבית רואה בענני האבק משהו רע. האם תוכל גם לראות בהם משהו טוב, משהו שבא להביא אותה למודעות יותר רחבה? נניח שאותה עקרת בית חרוצה הייתה מתחילה לתהות ולשאול את עצמה: "מה הטבע, בדמות ענני האבק, בא להגיד לי עכשיו?" ואם הייתה נכנסת עוד יותר לעובי הקורה ושואלת את עצמה "למה ענני האבק מגיעים לכאן דווקא לפני החג?"  האם יתכן שהייתה מגלה שענני האבק מגיעים עם מסר שבא לטובתה? 

אולי אז הייתה מגיעה לתשובה שהטבע רוצה את תשומת ליבה, להגיד לה בשפתו שלא ניקיון הבית הוא מהות החג, שדווקא ניקיון לבב, ניקיון ביחסיה עם בני האדם זה העיקר? אולי בא למסור לה שלקראת החג ובכל יום ממש, כדאי לה להתבונן על התוכנה הגדולה המטפלת בכל באי עולם ולהחליט שמעתה ועד עולם היא מסירה את האבק מעיניה ומתבוננת נכוחה. משקיעה בניקיון מערכות יחסים עם יתר בני האדם. אולי?!

כמה חם

קיץ! איזה כיף! ארטיקים, כפכפים, אור שמש עד מאוחר, ים, ים ועוד קצת ים. תענוג! אין כמו לאסוף את כל המשפחה, התיק, המגבות, הקרם (בכל זאת, אנחנו נצר למשפחת "איה אימא נשרפתי בשמש"…), השש-בש, הכובעים, העפיפון (כדי שלא ישעמם לילדים), הכדורגל (כי בואו, בינינו, כמה כבר אפשר להחזיק עפיפון?…), הפירות, המים, שכחתי משהו???

אימא, למה המים חמים?

זהו! סוף סוף באוטו! נוטפים ומזיעים כי נדחסנו במעלית עם חצי בית אבל אנחנו בדרכנו לים. אחרי שלושה סיבובי חניה (אתם יוצאים? אתם יוצאים? הרגע נכנסנו!), הליכה של רבע שעה, ירידה במדרגות הלולייניות (שעדיין לא ברור לי איך לא דפקתי חליקה שם), כיסאות, שמשיות ואחד אלוהינו הגענו סוף סוף לים!

נוטפים ומזיעים (שוב) מורידים את כל הפקלאות ורצים ישר לתוך המים להצטנן! מפנטזת על הרגע שבו ארגיש את המים הקרירים ומרגיעים, מכניסה רגליים, צוללת לתוך הגל, יוצאת החוצה ו… חם! "מה זה? אימא! המים חמים!!" צועקים שני הזוועתותים שלי ולא נעים לי להגיד אבל הם צודקים. המים מרגישים כמו בריכה שעמדה בחצר כל השבוע והתחממה בשמש הישראלית.

אני פונה לבעלי שיחיה ושואלת – למה המים כל כך חמים? שנייה אחרי שהמשפט משתחרר לי מהפה אני מנסה לבלוע חזרה את המילים אבל מאוחר מדי, הם כבר נישאים על גבי הגלים ישירות אליו והוא פוצח בהסבר מטאורולוגי, גאולוגי נרחב.

בשל פעילות בני האדם גזי החממה עולים באטמוספרה וכתוצאה מכך יותר אנרגיית חום נכלאת בכדור הארץ. עקב כך, ממשיך הפרופסור, עולה החום שנאצר באוקיינוסים. האוקיינוסים קולטים למעלה מ- 90 אחוז מאנרגיית החום שמתווספת בשל הגברת אפקט החממה על ידי הפליטות המוגברות של גזי חממה.

תגיד לי, יש משהו שבני האדם לא הורסים? אני ספק שואלת, ספק מתמרמרת וקולטת שבעצם גם אני חלק מהאנושות הזו שאני מבקרת בשיא חוצפתי. הרי גזי החממה נפלטים בגלל מפעלים שמייצרים לי מזון או ביגוד או בגלל המכונית שלוקחת אותי ממקום למקום (כמו לחוף הים לדוגמה…). אז אולי לפני שאני פוצחת בנאום חוצב לבבות לאומה (באמת שמתי לב שלהקת דגיגונים קטנים החלה מתאספת סביבי משום מה… כאילו מחכים למוצא פי) כדאי שאסתכל על הדבשת של עצמי קודם ואבדוק איפה אני יכולה לתרום לסביבה.

חברות

בעשור האחרון של חיי, אני חיה בחיי קהילה עם הרבה חברות סביבי, אמהות לילדים קטנים, אמהות לילדים מתבגרים/גדולים, רווקות, סבתות, שכונה עם הרבה חברות וחברים. תמיד יש ממי לבקש משהו כשנתקעים, החל ממלפפון ועד סיר מרק כשחולים, המלצה על רופא או חנות, או בייביסיטר דחוף לילד..:)

חיה עם הרבה חברות סביבי

והאמת שזו הרגשה טובה, הרגשה שעטופים תמיד, שתמיד יש ממי לקבל עזרה, שתמיד יש למי לעזור ולתת. כי תכלס, לצאת מעצמי ולדאוג לחברה, זו ממש תרופה. והילד שלי מוקף תמיד בחברים, חברים שיכול ללכת אליהם ברגל בלי לחצות כביש. 

ועכשיו בזמני הקורונה זה במיוחד חשוב. ומזכיר לנו מה באמת חשוב בחיים, חברות, קשרים טובים, עזרה הדדית, ערבות הדדית. זה מה שבאמת משמח אותנו בחיים, נותן לנו הרגשת רוממות, הרגשת שלמות, הרגשת סיפוק. 

ואנחנו רגילים לחפש את המילוי והסיפוק בכל מיני דברים חיצוניים, כמו שופינג, חפצים יפים בבית, ידע, תענוגים למיניהם , אבל מתי באמת אנחנו מרגישים שמחה בלב, כשיש קשר מיוחד עם מישהו, קשר עם הבן/בת זוג, קשר עם הילדים, קשר עם חבר שמקשיב באמת, שמרגיש, שמבין אותנו. ברגעים האלו, לא צריך כלום. מרגישים שיש הכל.

ראיתי חתונה מדהימה הערב ששודרה בזום. בחוץ, באוויר הפתוח, החתן והכלה היו עם האורחים מההתחלה, לא השאירו במתח, התערבבו ביניהם, הצטלמו, סיפרו על מה שמרגישים וברכו את האורחים שבזום. כל כך מרגש!

חתונה פשוטה, מעט משתתפים, לא הומה ורועשת, בלי ריקודים, מעט חיבוקים, מסכות, שמחה, אהבה, אור של חיבור. חיבור של החתן והכלה, חיבור של האורחים עם החתן והכלה, חיבור של שתי נשמות משני עולמות שונים, דתי וחילוני, והכל היה טוב, כבוד לכל הצדדים, חיבור מעל ההבדלים.

בן משפחה דיבר שם ואמר שהקורונה נותנת לנו הזדמנות לכבד את האחר, להתחבר בצורה פנימית יותר ופחות ראוותנית, דברים כאלו יפים. ובכלל, לפני החופה היה מעגל ברכות ושיתופים של המשתתפים, שסיפרו על ההיכרות עם החתן והכלה ועל הקשר איתם והמיוחדות שבהם. היה מחמם את הלב ואת האווירה, ככה כהכנה לחופה. אז מאחלת לכולנו לזכור מה חשוב באמת, ולהגיע לזה! 🙂

ברד ירד בדרום ספרד

כשהייתי בת 10 רצה הצגה "גבירתי הנאווה" בתאטרון הבימה. אימא שלי רכשה לנו שני כרטיסים, במקום נפלא – במרכז האולם. בגרסת ילדותי הופיעו עודד תאומי וריטה שהייתה יחסית אלמונית אז אבל נחקקה בזיכרוני היטב. כששאלתי את אימא שלי אם היינו הולכים לפסטיגלים היא ענתה שהלכו פעם או פעמיים אבל לא התלהבתי מזה כל כך, כך שאני לא יכולה להגיד שהשירים במחזמר היו העניין בשבילי אבל בהחלט היה משהו במחזמר הזה שריתק אותי לכיסא.

מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי עקשנית. "עקשן פרד!" קראו לי. תמיד בדרך שלי, איך שאני מחליטה, מה שאני אומרת, אני ואני ואני. ואם מישהו אחר היה אומר לי מה לעשות… וואי וואי וואי! דמו בראשו. מעבר לזה שהייתי דעתנית ועקשנית (או אולי כנגזרת מתוך זה) כשהיו אומרים לי שאני לא יכולה לעשות משהו היה נכנס בי השד והייתי מחליטה להוכיח שאני כן יכולה! למה? ככה! דווקא! שמישהו יגיד לי שאני לא יכולה? שרק יעז. 

עם השנים גיליתי שהתכונה הזו היא די חרב פיפיות. אין ספק שהעקשנות שלי וכוח הרצון שלי סיפקו לי מנוע טורבו שדחף אותי כל הדרך למעלה בלי לעצור. הבעיה היא שלעתים כדאי להאט בירידות ואת זה פחות ידעתי איך לעשות. 

ואם נחזור לסיפור ההצגה, אילוף הסוררת ריתק אותי כי ראיתי חלק ממני שם בדמות. העקשנות, הדעתנות אבל לימים הבנתי שאילוף הסוררת הוא לא בהכרח כניעה או ויתור לאחר אלא יותר הקשה או הכלה של האחר. למדתי שזה בסדר לקבל דעות אחרות אפילו שהן מנוגדות לשלי. יותר מכך, גיליתי שיש בזה מן התענוג לתת לאדם אחר מקום להתבטא מבלי לשפוט, מבלי לבקר, מבלי להתחרות בתחרות האין סופית של מי יותר צודק. הבנתי שכשמדובר באנשים אין צודק או נכון. כל אדם הוא שונה, כל אדם חושב אחרת, מבין אחרת, פועל אחרת וזה בסדר. אם הוא פועל אחרת ממני זה לא אומר שהדרך שלי לא טובה. זה אומר שהדרך שלו יותר טובה בעבורו.

אולי כולנו צריכים לעבור סדנת אילוף, ללמוד לאלף את האגו הזה שמניע אותנו ולתת קצת יותר מקום ללב.