קטגוריה: הבלוג שלי

חברה הראתה לי מה התפרץ מתוכה בעקבות סדום ועמורה המתרחש לנגד עינינו השכם והערב ואלה דבריה כלשונם: "להסתכל כל הזמן קדימה. נחושה חזק, נמשכת לאופק. ימי הגאולה מתקרבים. הם אלי ואני אליהם. צעדים מדודים. כוח משיח מושך אותי. ואני, דמעה זולגת חצי מצער חצי מהתרגשות. מולידה עולם במים מלוחים. חוצה ממדים. זיווג הקצוות קרוב מאי פעם. על הפער מגשרת כוחה של אהבה. איך נתכונן אליה? זה שינוי צורה טוטאלי. האם אוכל להכיל את ההיפוך? האם אדע להצדיק כל מילימטר של תסריט. מה שהיה ומה שיהיה. קח אותי אלוהים החזק בקרבך.

אני בצום אבל לא צום של הגוף, צום של ריקנות שאיני רואה תקווה והכל שחור מסביב. התקופה הזו היא יום כיפור של כולנו וכל רגע מרגיש כמו תפילת נעילה ואין מה לעשות פרט לחכות לתקיעת השופר ולגאולה. עוזבת מוח, עוזבת לב, עוזבת רחם. דקדק אותי בחוט שלך אם נועדתי לצדיקות. ידע קדום מבהיר לי בבירור. משוך אותי בענווה למעלה ולמטה. קו האמצע ביני ובינך. דייק אותי. הדבק אותי. פעל דרכי. אני כלי. אני צינור של אור כל מה שצריך דרכי לעבור. עוולות העולם חולפות לנגד עיני ואני יש לי מבט. הדרך אותי. הראה לי את הדרך. הראה לי את התיקון. דברים נסתרים יהפכו גלויים. עולם השורשים נחשף. הגיע הזמן. היה כאן תמיד. בעזרת השם שנזכה להגיע לגמר התיקון. תודה בורא על הכוחות. אין מילים אליך כבר. גדולתך נכתבה בספרים שלמים. חבר אותנו לעם. פעל בנו ברחמים וניסים. תפילת רבים מתוך הבשר החרוך. נענע אותנו עד שישאר הלב הזך הטהור. תן למיותר לנשור. כדרך הטבע ומעליו." (ליה)
זוועה רודפת זוועה שכל אחת נוראה מקודמתה. מטפלות שאמונות לטפל בתינוקות שלי, שלך, של כולנו, הופכות לחיות אדם המתעללות בילדי הגן. במלונות סדום ועמורה, 30 רוצחי נפשות הקורעים ברוע שלא ברא השטן נפש צעירה באונס באילת. הניסיונות להסביר מקרים כאלה של התפרצות לא אנושית במושגים פסיכולוגיים ואפילו חברתיים, אינם מספקים. אין ברירה אלא לעלות מעל שכבת האטמוספרה. לשבת על ענן להתבונן ולחקור את מהלך האבולוציה של האנושות וכלל הבריאה ולפנות לבורא עולם בתחינה שיראה לנו את הדרך הנכונה לצאת מרוע הגזרה. שיתן לנו את התבונה את פתרון לצרה. זו העת לבקש ממנו הצלה. אלוהים, רחם על ילדי הגן, על ילדי בית הספר גם. גם על הגדולים רחם עתה, אל תשאירם לבדם. שלא יהיו שותתי דם, אנא אלוהים, אנא ממך.

בזמן שמגפת הקורונה ממשיכה להכות גלים, כולנו נדרשים להתנהגות חדשה שניתן לה השם "בידוד חברתי". הבידוד החברתי כולל מספר צעדים, שמירת מרחק בין אנשים, לבישת מסכות, מניעת התגודדות של הרבה אנשים במקום אחד, בידוד של אנשים בעלי סיכון גבוה ועוד. אנחנו משתמשים בבידוד סביבתי כדי להימנע מהדבקה. הרעיון הזה עובד לא רק כלפי קורונה או וירוסים של שפעת למיניהם, הוא עובד גם כלפי נושאים כמו מצבי רוח ודיכאון.
שורה של מחקרים מראים שמצבי רוח ודיכאון הם דבר מדבק, גם טובים וגם רעים. אתם בוודאי יכולים לחשוב על אותו אדם במקום העבודה שלכם, שכאשר הוא מגיע לישיבה, רמת המתח והעצבים עולה, ואנחנו ממשיכים להיות עצבניים גם אחר כך. האדם הזה פשוט הדביק אתכם בוירוס העצבנות.
ויש גם את אלו שמדביקים אתכם בוירוס הרוגע, כשאתם מסיימים איתם ישיבה אתם רגועים, מרגישים נינוחים. היום כבר זה מוכח מדעית, הדברים האלה מדבקים, לכן מי שלא רוצה לחוות מצבי רוח רעים, דיכאון וחרדה, צריך לשמור על בידוד חברתי מאותם אנשים שמפיצים את הוירוסים האלה.
יש גם בשורות עוד יותר טובות מהמחקרים, מסתבר שמקדם ההדבקה של מצבי הרוח הטובים הוא הרבה יותר גבוה ממקדם ההדבקה של מצבי הרוח הרעים, כלומר שיש לנו תרופה יעילה מוכחת מדעית לטיפול בדיכאון. פשוט מאוד להקיף אנשים בדיכאון בחברה של אנשים שמחים, זה הכל. אין צורך בתרופות, או טיפולים ארוכים, פשוט צריך להדביק את מי שחולה בדיכאון בוירוס של שמחה, ולתת לווירוס לעשות את שלו.
במיוחד צריך לעשות זאת כלפי אוכלוסיות בסיכון, למשל מבוגרים בבית אבות. בגיל השלישי יש נטיה לאנשים ללקות בדיכאון ממגוון סיבות, בעיות רפואיות, יציאה לפנסיה, בדידות ועוד. אז אנחנו שמים את כל האנשים האלו יחד ומתפלאים שהמצב שלהם רק מחריף, זה כמו לקחת אנשים בריאים ולשים אותם יחד עם הרבה חולי קורונה, לא פלא שכולם נדבקים? בניגוד לקורונה, לדיכאון אין נוגדנים טבעיים שנוצרים באופן אוטומטי על ידי הגוף שלנו, לכן אנחנו במו ידינו מייצרים מגפת דיכאון בבתי אבות. במקום זה צריך לחשוב על טיפול סביבתי אחר, פשוט לשים אותם יחד עם אנשים שמחים ומאושרים, זה יכול להיות אפילו תפקיד בשכר שממומן מטעם משרד הבריאות, זה הרבה יותר זול אפקטיבי, ומוכח מדעית.

קראתי שענן אבק ענק ודחוס נע במהירות ממדבר סהרה, בדרכו לדרום-מזרח אסיה, אחרי שחצה את האוקיינוס האטלנטי וכיסה את שמי האיים הקריביים. זה הזכיר לי את ענני האבק הקטנים ממנו בהרבה, שמגיעים אלינו לאחרונה לקראת חג הפסח מכיוון מצרים.

כשזה קורה במחוזותינו יוצאת המלצה גורפת לתינוקות, למבוגרים ולאנשים הסובלים מבעיות בדרכי הנשימה לסגור היטב את החלונות הבית ולא לצאת מהבתים.

מעבר להיות ענני האבק מזיקים בריאותית הם מהווים מטרד של לכלוך לכל שומרי ושומרות הניקיון למיניהם. נשים השוקדות על הכנת הבית לפסח, המשקיעות בניקיון שעות רבות מתרגזות על האבק המגיע לפתחן כאילו היה מישהו שיכול לשנות את אופיו ולומר "אשנה את מסלולי ולא אפריע לעקרת הבית החרוצה שמנקה את ביתה." 

ענני האבק הם תופעת טבע שלא נשלטת ע"י האדם, (האם יש בכלל משהו בטבע שנשלט ע"י האדם?) כמו כל דבר גם ענני אבק יכולים להיות טוב או רע, הכל תלוי בתפיסה. עקרת הבית שמשקיעה בניקיון החיצוני, בניקיון הבית רואה בענני האבק משהו רע. האם תוכל גם לראות בהם משהו טוב, משהו שבא להביא אותה למודעות יותר רחבה? נניח שאותה עקרת בית חרוצה הייתה מתחילה לתהות ולשאול את עצמה: "מה הטבע, בדמות ענני האבק, בא להגיד לי עכשיו?" ואם הייתה נכנסת עוד יותר לעובי הקורה ושואלת את עצמה "למה ענני האבק מגיעים לכאן דווקא לפני החג?"  האם יתכן שהייתה מגלה שענני האבק מגיעים עם מסר שבא לטובתה? 

אולי אז הייתה מגיעה לתשובה שהטבע רוצה את תשומת ליבה, להגיד לה בשפתו שלא ניקיון הבית הוא מהות החג, שדווקא ניקיון לבב, ניקיון ביחסיה עם בני האדם זה העיקר? אולי בא למסור לה שלקראת החג ובכל יום ממש, כדאי לה להתבונן על התוכנה הגדולה המטפלת בכל באי עולם ולהחליט שמעתה ועד עולם היא מסירה את האבק מעיניה ומתבוננת נכוחה. משקיעה בניקיון מערכות יחסים עם יתר בני האדם. אולי?!

קיץ! איזה כיף! ארטיקים, כפכפים, אור שמש עד מאוחר, ים, ים ועוד קצת ים. תענוג! אין כמו לאסוף את כל המשפחה, התיק, המגבות, הקרם (בכל זאת, אנחנו נצר למשפחת "איה אימא נשרפתי בשמש"…), השש-בש, הכובעים, העפיפון (כדי שלא ישעמם לילדים), הכדורגל (כי בואו, בינינו, כמה כבר אפשר להחזיק עפיפון?…), הפירות, המים, שכחתי משהו???

זהו! סוף סוף באוטו! נוטפים ומזיעים כי נדחסנו במעלית עם חצי בית אבל אנחנו בדרכנו לים. אחרי שלושה סיבובי חניה (אתם יוצאים? אתם יוצאים? הרגע נכנסנו!), הליכה של רבע שעה, ירידה במדרגות הלולייניות (שעדיין לא ברור לי איך לא דפקתי חליקה שם), כיסאות, שמשיות ואחד אלוהינו הגענו סוף סוף לים!

נוטפים ומזיעים (שוב) מורידים את כל הפקלאות ורצים ישר לתוך המים להצטנן! מפנטזת על הרגע שבו ארגיש את המים הקרירים ומרגיעים, מכניסה רגליים, צוללת לתוך הגל, יוצאת החוצה ו… חם! "מה זה? אימא! המים חמים!!" צועקים שני הזוועתותים שלי ולא נעים לי להגיד אבל הם צודקים. המים מרגישים כמו בריכה שעמדה בחצר כל השבוע והתחממה בשמש הישראלית.

אני פונה לבעלי שיחיה ושואלת – למה המים כל כך חמים? שנייה אחרי שהמשפט משתחרר לי מהפה אני מנסה לבלוע חזרה את המילים אבל מאוחר מדי, הם כבר נישאים על גבי הגלים ישירות אליו והוא פוצח בהסבר מטאורולוגי, גאולוגי נרחב.

בשל פעילות בני האדם גזי החממה עולים באטמוספרה וכתוצאה מכך יותר אנרגיית חום נכלאת בכדור הארץ. עקב כך, ממשיך הפרופסור, עולה החום שנאצר באוקיינוסים. האוקיינוסים קולטים למעלה מ- 90 אחוז מאנרגיית החום שמתווספת בשל הגברת אפקט החממה על ידי הפליטות המוגברות של גזי חממה.

תגיד לי, יש משהו שבני האדם לא הורסים? אני ספק שואלת, ספק מתמרמרת וקולטת שבעצם גם אני חלק מהאנושות הזו שאני מבקרת בשיא חוצפתי. הרי גזי החממה נפלטים בגלל מפעלים שמייצרים לי מזון או ביגוד או בגלל המכונית שלוקחת אותי ממקום למקום (כמו לחוף הים לדוגמה…). אז אולי לפני שאני פוצחת בנאום חוצב לבבות לאומה (באמת שמתי לב שלהקת דגיגונים קטנים החלה מתאספת סביבי משום מה… כאילו מחכים למוצא פי) כדאי שאסתכל על הדבשת של עצמי קודם ואבדוק איפה אני יכולה לתרום לסביבה.

בעשור האחרון של חיי, אני חיה בחיי קהילה עם הרבה חברות סביבי, אמהות לילדים קטנים, אמהות לילדים מתבגרים/גדולים, רווקות, סבתות, שכונה עם הרבה חברות וחברים. תמיד יש ממי לבקש משהו כשנתקעים, החל ממלפפון ועד סיר מרק כשחולים, המלצה על רופא או חנות, או בייביסיטר דחוף לילד..:)

והאמת שזו הרגשה טובה, הרגשה שעטופים תמיד, שתמיד יש ממי לקבל עזרה, שתמיד יש למי לעזור ולתת. כי תכלס, לצאת מעצמי ולדאוג לחברה, זו ממש תרופה. והילד שלי מוקף תמיד בחברים, חברים שיכול ללכת אליהם ברגל בלי לחצות כביש. 

ועכשיו בזמני הקורונה זה במיוחד חשוב. ומזכיר לנו מה באמת חשוב בחיים, חברות, קשרים טובים, עזרה הדדית, ערבות הדדית. זה מה שבאמת משמח אותנו בחיים, נותן לנו הרגשת רוממות, הרגשת שלמות, הרגשת סיפוק. 

ואנחנו רגילים לחפש את המילוי והסיפוק בכל מיני דברים חיצוניים, כמו שופינג, חפצים יפים בבית, ידע, תענוגים למיניהם , אבל מתי באמת אנחנו מרגישים שמחה בלב, כשיש קשר מיוחד עם מישהו, קשר עם הבן/בת זוג, קשר עם הילדים, קשר עם חבר שמקשיב באמת, שמרגיש, שמבין אותנו. ברגעים האלו, לא צריך כלום. מרגישים שיש הכל.

ראיתי חתונה מדהימה הערב ששודרה בזום. בחוץ, באוויר הפתוח, החתן והכלה היו עם האורחים מההתחלה, לא השאירו במתח, התערבבו ביניהם, הצטלמו, סיפרו על מה שמרגישים וברכו את האורחים שבזום. כל כך מרגש!

חתונה פשוטה, מעט משתתפים, לא הומה ורועשת, בלי ריקודים, מעט חיבוקים, מסכות, שמחה, אהבה, אור של חיבור. חיבור של החתן והכלה, חיבור של האורחים עם החתן והכלה, חיבור של שתי נשמות משני עולמות שונים, דתי וחילוני, והכל היה טוב, כבוד לכל הצדדים, חיבור מעל ההבדלים.

בן משפחה דיבר שם ואמר שהקורונה נותנת לנו הזדמנות לכבד את האחר, להתחבר בצורה פנימית יותר ופחות ראוותנית, דברים כאלו יפים. ובכלל, לפני החופה היה מעגל ברכות ושיתופים של המשתתפים, שסיפרו על ההיכרות עם החתן והכלה ועל הקשר איתם והמיוחדות שבהם. היה מחמם את הלב ואת האווירה, ככה כהכנה לחופה. אז מאחלת לכולנו לזכור מה חשוב באמת, ולהגיע לזה! 🙂

כשהייתי בת 10 רצה הצגה "גבירתי הנאווה" בתאטרון הבימה. אימא שלי רכשה לנו שני כרטיסים, במקום נפלא – במרכז האולם. בגרסת ילדותי הופיעו עודד תאומי וריטה שהייתה יחסית אלמונית אז אבל נחקקה בזיכרוני היטב. כששאלתי את אימא שלי אם היינו הולכים לפסטיגלים היא ענתה שהלכו פעם או פעמיים אבל לא התלהבתי מזה כל כך, כך שאני לא יכולה להגיד שהשירים במחזמר היו העניין בשבילי אבל בהחלט היה משהו במחזמר הזה שריתק אותי לכיסא.

מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי עקשנית. "עקשן פרד!" קראו לי. תמיד בדרך שלי, איך שאני מחליטה, מה שאני אומרת, אני ואני ואני. ואם מישהו אחר היה אומר לי מה לעשות… וואי וואי וואי! דמו בראשו. מעבר לזה שהייתי דעתנית ועקשנית (או אולי כנגזרת מתוך זה) כשהיו אומרים לי שאני לא יכולה לעשות משהו היה נכנס בי השד והייתי מחליטה להוכיח שאני כן יכולה! למה? ככה! דווקא! שמישהו יגיד לי שאני לא יכולה? שרק יעז. 

עם השנים גיליתי שהתכונה הזו היא די חרב פיפיות. אין ספק שהעקשנות שלי וכוח הרצון שלי סיפקו לי מנוע טורבו שדחף אותי כל הדרך למעלה בלי לעצור. הבעיה היא שלעתים כדאי להאט בירידות ואת זה פחות ידעתי איך לעשות. 

ואם נחזור לסיפור ההצגה, אילוף הסוררת ריתק אותי כי ראיתי חלק ממני שם בדמות. העקשנות, הדעתנות אבל לימים הבנתי שאילוף הסוררת הוא לא בהכרח כניעה או ויתור לאחר אלא יותר הקשה או הכלה של האחר. למדתי שזה בסדר לקבל דעות אחרות אפילו שהן מנוגדות לשלי. יותר מכך, גיליתי שיש בזה מן התענוג לתת לאדם אחר מקום להתבטא מבלי לשפוט, מבלי לבקר, מבלי להתחרות בתחרות האין סופית של מי יותר צודק. הבנתי שכשמדובר באנשים אין צודק או נכון. כל אדם הוא שונה, כל אדם חושב אחרת, מבין אחרת, פועל אחרת וזה בסדר. אם הוא פועל אחרת ממני זה לא אומר שהדרך שלי לא טובה. זה אומר שהדרך שלו יותר טובה בעבורו.

אולי כולנו צריכים לעבור סדנת אילוף, ללמוד לאלף את האגו הזה שמניע אותנו ולתת קצת יותר מקום ללב.