בעשור האחרון של חיי, אני חיה בחיי קהילה עם הרבה חברות סביבי, אמהות לילדים קטנים, אמהות לילדים מתבגרים/גדולים, רווקות, סבתות, שכונה עם הרבה חברות וחברים. תמיד יש ממי לבקש משהו כשנתקעים, החל ממלפפון ועד סיר מרק כשחולים, המלצה על רופא או חנות, או בייביסיטר דחוף לילד..:)
והאמת שזו הרגשה טובה, הרגשה שעטופים תמיד, שתמיד יש ממי לקבל עזרה, שתמיד יש למי לעזור ולתת. כי תכלס, לצאת מעצמי ולדאוג לחברה, זו ממש תרופה. והילד שלי מוקף תמיד בחברים, חברים שיכול ללכת אליהם ברגל בלי לחצות כביש.
ועכשיו בזמני הקורונה זה במיוחד חשוב. ומזכיר לנו מה באמת חשוב בחיים, חברות, קשרים טובים, עזרה הדדית, ערבות הדדית. זה מה שבאמת משמח אותנו בחיים, נותן לנו הרגשת רוממות, הרגשת שלמות, הרגשת סיפוק.
ואנחנו רגילים לחפש את המילוי והסיפוק בכל מיני דברים חיצוניים, כמו שופינג, חפצים יפים בבית, ידע, תענוגים למיניהם , אבל מתי באמת אנחנו מרגישים שמחה בלב, כשיש קשר מיוחד עם מישהו, קשר עם הבן/בת זוג, קשר עם הילדים, קשר עם חבר שמקשיב באמת, שמרגיש, שמבין אותנו. ברגעים האלו, לא צריך כלום. מרגישים שיש הכל.
ראיתי חתונה מדהימה הערב ששודרה בזום. בחוץ, באוויר הפתוח, החתן והכלה היו עם האורחים מההתחלה, לא השאירו במתח, התערבבו ביניהם, הצטלמו, סיפרו על מה שמרגישים וברכו את האורחים שבזום. כל כך מרגש!
חתונה פשוטה, מעט משתתפים, לא הומה ורועשת, בלי ריקודים, מעט חיבוקים, מסכות, שמחה, אהבה, אור של חיבור. חיבור של החתן והכלה, חיבור של האורחים עם החתן והכלה, חיבור של שתי נשמות משני עולמות שונים, דתי וחילוני, והכל היה טוב, כבוד לכל הצדדים, חיבור מעל ההבדלים.
בן משפחה דיבר שם ואמר שהקורונה נותנת לנו הזדמנות לכבד את האחר, להתחבר בצורה פנימית יותר ופחות ראוותנית, דברים כאלו יפים. ובכלל, לפני החופה היה מעגל ברכות ושיתופים של המשתתפים, שסיפרו על ההיכרות עם החתן והכלה ועל הקשר איתם והמיוחדות שבהם. היה מחמם את הלב ואת האווירה, ככה כהכנה לחופה. אז מאחלת לכולנו לזכור מה חשוב באמת, ולהגיע לזה! 🙂