חברות

בעשור האחרון של חיי, אני חיה בחיי קהילה עם הרבה חברות סביבי, אמהות לילדים קטנים, אמהות לילדים מתבגרים/גדולים, רווקות, סבתות, שכונה עם הרבה חברות וחברים. תמיד יש ממי לבקש משהו כשנתקעים, החל ממלפפון ועד סיר מרק כשחולים, המלצה על רופא או חנות, או בייביסיטר דחוף לילד..:)

חיה עם הרבה חברות סביבי

והאמת שזו הרגשה טובה, הרגשה שעטופים תמיד, שתמיד יש ממי לקבל עזרה, שתמיד יש למי לעזור ולתת. כי תכלס, לצאת מעצמי ולדאוג לחברה, זו ממש תרופה. והילד שלי מוקף תמיד בחברים, חברים שיכול ללכת אליהם ברגל בלי לחצות כביש. 

ועכשיו בזמני הקורונה זה במיוחד חשוב. ומזכיר לנו מה באמת חשוב בחיים, חברות, קשרים טובים, עזרה הדדית, ערבות הדדית. זה מה שבאמת משמח אותנו בחיים, נותן לנו הרגשת רוממות, הרגשת שלמות, הרגשת סיפוק. 

ואנחנו רגילים לחפש את המילוי והסיפוק בכל מיני דברים חיצוניים, כמו שופינג, חפצים יפים בבית, ידע, תענוגים למיניהם , אבל מתי באמת אנחנו מרגישים שמחה בלב, כשיש קשר מיוחד עם מישהו, קשר עם הבן/בת זוג, קשר עם הילדים, קשר עם חבר שמקשיב באמת, שמרגיש, שמבין אותנו. ברגעים האלו, לא צריך כלום. מרגישים שיש הכל.

ראיתי חתונה מדהימה הערב ששודרה בזום. בחוץ, באוויר הפתוח, החתן והכלה היו עם האורחים מההתחלה, לא השאירו במתח, התערבבו ביניהם, הצטלמו, סיפרו על מה שמרגישים וברכו את האורחים שבזום. כל כך מרגש!

חתונה פשוטה, מעט משתתפים, לא הומה ורועשת, בלי ריקודים, מעט חיבוקים, מסכות, שמחה, אהבה, אור של חיבור. חיבור של החתן והכלה, חיבור של האורחים עם החתן והכלה, חיבור של שתי נשמות משני עולמות שונים, דתי וחילוני, והכל היה טוב, כבוד לכל הצדדים, חיבור מעל ההבדלים.

בן משפחה דיבר שם ואמר שהקורונה נותנת לנו הזדמנות לכבד את האחר, להתחבר בצורה פנימית יותר ופחות ראוותנית, דברים כאלו יפים. ובכלל, לפני החופה היה מעגל ברכות ושיתופים של המשתתפים, שסיפרו על ההיכרות עם החתן והכלה ועל הקשר איתם והמיוחדות שבהם. היה מחמם את הלב ואת האווירה, ככה כהכנה לחופה. אז מאחלת לכולנו לזכור מה חשוב באמת, ולהגיע לזה! 🙂

ברד ירד בדרום ספרד

כשהייתי בת 10 רצה הצגה "גבירתי הנאווה" בתאטרון הבימה. אימא שלי רכשה לנו שני כרטיסים, במקום נפלא – במרכז האולם. בגרסת ילדותי הופיעו עודד תאומי וריטה שהייתה יחסית אלמונית אז אבל נחקקה בזיכרוני היטב. כששאלתי את אימא שלי אם היינו הולכים לפסטיגלים היא ענתה שהלכו פעם או פעמיים אבל לא התלהבתי מזה כל כך, כך שאני לא יכולה להגיד שהשירים במחזמר היו העניין בשבילי אבל בהחלט היה משהו במחזמר הזה שריתק אותי לכיסא.

מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי עקשנית. "עקשן פרד!" קראו לי. תמיד בדרך שלי, איך שאני מחליטה, מה שאני אומרת, אני ואני ואני. ואם מישהו אחר היה אומר לי מה לעשות… וואי וואי וואי! דמו בראשו. מעבר לזה שהייתי דעתנית ועקשנית (או אולי כנגזרת מתוך זה) כשהיו אומרים לי שאני לא יכולה לעשות משהו היה נכנס בי השד והייתי מחליטה להוכיח שאני כן יכולה! למה? ככה! דווקא! שמישהו יגיד לי שאני לא יכולה? שרק יעז. 

עם השנים גיליתי שהתכונה הזו היא די חרב פיפיות. אין ספק שהעקשנות שלי וכוח הרצון שלי סיפקו לי מנוע טורבו שדחף אותי כל הדרך למעלה בלי לעצור. הבעיה היא שלעתים כדאי להאט בירידות ואת זה פחות ידעתי איך לעשות. 

ואם נחזור לסיפור ההצגה, אילוף הסוררת ריתק אותי כי ראיתי חלק ממני שם בדמות. העקשנות, הדעתנות אבל לימים הבנתי שאילוף הסוררת הוא לא בהכרח כניעה או ויתור לאחר אלא יותר הקשה או הכלה של האחר. למדתי שזה בסדר לקבל דעות אחרות אפילו שהן מנוגדות לשלי. יותר מכך, גיליתי שיש בזה מן התענוג לתת לאדם אחר מקום להתבטא מבלי לשפוט, מבלי לבקר, מבלי להתחרות בתחרות האין סופית של מי יותר צודק. הבנתי שכשמדובר באנשים אין צודק או נכון. כל אדם הוא שונה, כל אדם חושב אחרת, מבין אחרת, פועל אחרת וזה בסדר. אם הוא פועל אחרת ממני זה לא אומר שהדרך שלי לא טובה. זה אומר שהדרך שלו יותר טובה בעבורו.

אולי כולנו צריכים לעבור סדנת אילוף, ללמוד לאלף את האגו הזה שמניע אותנו ולתת קצת יותר מקום ללב.