מדינת ישראל זקוקה לאמא

הבית מתפרק! אבא עסוק במלחמות שלו, גבר לא?! יודע לצאת למלחמות עוד מאז שרדף אחרי ממוטות. הילדים חיים באווירה של טרום פצצת אטום, טרום מלחמת עולם שלישית. הם לומדים מאבא איך להשתמש בכל כלי המלחמה שבאמתחתו: צעקות, מריבות, פייקים, מלחמות, פצצות ואוטוטו נשלפת הפצצה הנוראה מכל, משוגרת עם המון טסטוסטרון מבלי להתבונן קדימה וגם לא לאחור. ובום! העולם שלנו עלול להיהרס כמעט כולו,  במלחמה עקובת מתים, פצועים, ומה לא.

אור בקצה המנהרה

פריזזזז! עצור! בדיוק עכשיו מדינת ישראל צריכה אמא! אמא שתרגיע את הרוחות, שתלטף לאבא את האגו שלו, שתתחבר לילד שבו, שתפעיל עליו מניפולציות נשיות, שתרדים ותשתיק את רוח הקרב שבו. אמא שתתפוס את קדמת הבמה. שתיכנס לחדר הילדים, לתוך גוב האריות, ובשלווה תרגיע את הרוחות הרעות, שבאהבה תזכיר שהם שבט אחים ואחיות, ברוגע תמחיש את הרווחים משלום. שתעבירם ממצב של מלחמת עולם לשלום עם כולם. שתחנך לרגיעה ולאחווה, לאתה אחי ואני אחיך היקר. שתראה לניצים העומדים זה מול זה בחזה מנופח שגם אם אתה חושב כך ואני 180 מעלות חושב שונה ממך – אתה ואני אחים לעד! אמא- אישה- מנהיגה שתוביל להפנמה שהדעה שלי אינה פוגמת באהבה שלי אליך – אח יקר!

אמא שתחבור לאמא ולעוד אחת, ועוד אחת. שתוביל תנועה של אמהות שיחנכו מדינה שלמה כמו את משפחתן. בשנת 2008 ישבתי עם ערן שיוביץ וצוות שלם וניסינו להניע תהליך כזה, דווקא היום נראה שהוא קורה. בחלוק רך ומרופט, בפנים טרוטות מחוסר שינה, מדאגה אמיתית לשלום המשפחה–העם. מהעדפת המשפחה על עצמן, מאכפתיות לכל אחד ואחת במשפחת העם, מחלוקת תשומת לב בדיוק כמה שנצרך לכל אחד ואחת.

מדינת ישראל זקוקה לאותן נשים שמהוות דוגמה שֶׁאִשָּׁה לְאִשָּׁה אִשָּׁה, שממחישות  עד כמה זה אסון לעם שֶׁגֶּבֶר לְגֶבֶר גְּבַר. נשים שמחנכות שֶׁאָח לְאָח אָח – שֶׁאָדָם לְאָדָם אָדָם! נשים העומדות בעורף דוחפות את הגברים לעבודה נכונה של איחוד כל חלקי העם, נשים שלא מוותרות על הזכות של העם לצמוח באחווה ובאהבה. נשים המברכות את טובת כלל העם על טובת הפרט.

ניתוח אף, הרמת פנים וניתוחים קוסמטיים פופולריים נוספים

בשנים האחרונות ניתוחים פלסטיים למטרות קוסמטיות הפכו חלק מהנוף האסתטי הרפואי ולתעשייה שמגלגלת המון כסף בשנה ומשדרגת את איכות החיים של מטופלות ומטופלים רבים. לרוב הניתוחים מתמקדים בחלקים הבולטים יותר בגופנו ואלו החשופים יותר לסביבה. הניתוח השכיח והפופולרי ביותר כנראה בעולם ולא רק בישראל ובדגש גם על מדינות אסלאמיות שבהן החלק הזה של הפנים הוא היחיד שחשוף הוא ניתוח אף קוסמטי. בניתוח זה, המנתח מעצב מחדש את אפה של המטופלת או של המטופל. הניתוח מבוצע על ידי רופא אף-אוזן גרון (כירורג לראש ולצוואר ומומחה באוזן / אף), כירורג פלסטי או כירורג במסת הפנים. הליך זה נועד לשפר את מראה האף וגם את תפקודו – אם למטופל יש בעיה עם הנשימה. לדברי מנתחים, המטופלות צריכות להיות לפחות בנות 15 (בנים צריכים להיות גדולים יותר משום שגופם מתבגר ומשתנה מאוחר יותר). ישנם מקרים בהם ניתוח אף מבוצע יחד עם מתיחת פנים וכך המטופלת מרוויחה שניים במחיר אחד וחוסכת הן זמן והן כסף.

אף מושלם
אף מושלם?

מתיחת פנים הוא ניתוח שנועד להסיר קמטים ועור מיותר על הפנים. המטרה היא להצעיר את פניה של המטופלת או המטופל ולשפר אותם כך שיראו הרבה פחות מבוגרים ומלאי קמטים ועור נפול. המנתח מסיר עודפי עור פנים ללא צורך בהידוק הרקמות הבסיסיות. בפעולה זו המנתח למעשה מחדש את העור על הפנים ו / או על הצוואר של המטופל. ישנן מספר דרכים לביצוע מתיחת פנים, אך הנפוצה ביותר היא לחתוך את החלק הקדמי של האוזן המשתרע עד קו השיער ועובר סביב בסיס האוזן ומאחוריה. ואז אזמל או מספריים שעוברים על הצוואר והלחיים מפרידים את העור מהרקמות העמוקות יותר. לאחר מכן, הרקמות העמוקות יותר מהודקות למקומן באמצעות תפרים כאשר הרקמות העמוקות במיוחד מוסרות לעיתים. בסיום שלב זה מסירים את העור המיותר ולבסוף, המנתח תופר או מהדק את החתכים.

כאמור ניתן לבצע את שני הניתוחים יחד וכך לא צריך לעבור את הניתוח, ההרדמה והתאוששות בפעם שנייה. אבל זאת רק במידה ומדובר במטופלות או מטופלים מבוגרים יותר.

האם אתם מוכנים להזדקן?

לעתים קרובות כל כך אנו שומעים על סיפורים על הקשיש הנשכח. אולי לא היו לו צאצאים, או אולי הם חוו טרגדיה וחיו הרבה אחרי המשפחה שלהם או שמעולם לא היתה להם משפחה פרט לבן או בת הזוג. תמיד עצוב לשמוע על כך, במיוחד בתקופת הסגר בקורונה כשהתגלו מקרים של גופות נשכחות שאף אחד לא ידע על קיומן עד שעלה הריח מדירתם. גם אם היתה משפחה שלא היתה מודעת או שלא היתה משפחה באמת שלא משנה מה המקרה, עצוב לקרוא או לשמוע על כך. בטוח שאם חלקנו היו שם אז היינו מוכנים לתת יד, להקשיב, אולי לעזור עם כיסא הגלגלים או ההליכון. אולי אפילו היינו מוכנים לגשר בין הקשיש או הקשישה למשפחתם שהתרחקה מהם ותפסה מרחק. לפעמים ריבים משפחתיים יכולים להיות מאוד מכוערים ולהימשך שנים ולגרום להמון כאב וכעס עד כדי כך שאף אחד כבר לא זוכר מה היתה הסיבה לכך.

לא להזדקן לבד

אז תתכוננו – אם החיים לא יכו בכם חזק ובאופן מפתיע אז כנראה שגם אתם תגיעו לגיל הזה ותזדקקו לכל אותם אמצעים ועזרה ואולי האנשים בחנות יהפכו להיות החברים שלכם כי אין לכם אוזן קשבת. (בדיוק שמעתי סיפור כזה על לקוח של האתר https://www.goldpharm.co.il/product-category/%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%aa%d7%a0%d7%95%d7%a2%d7%94/%d7%a8%d7%95%d7%9c%d7%98%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%9c%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%9f-%d7%a2%d7%9d-%d7%92%d7%9c%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%9d/ שסיפר לי על הקשר המיוחד שלו עם נציג מכירות שם).

זיכרו שהחיים קצרים מדי, אל תתנו להם לעבור על פניכם כי יום אחד יהיה מאוחר מדי לומר שאתם מצטערים. תמיד תעריכו את המשפחה שלכם ותחשיבו אותה, תמיד תנסו לגשר על הריבים ולמצוא דרכי שלום, כי בסוף החיים כשהכסף כבר מספק וברור שהמוות קרוב – מה נשאר לאדם פרט לקרובים לו? איזו מורשת הוא משאיר? כולנו נהיה זקנים וקשישים יום אחד, יהיה לנו קשה להסתובב ולדאוג לעצמנו. נצטרך עזרה וסיוע. האם זה לא יהיה נפלא אם כולנו נחשוב על זה עכשיו? אולי כבר עכשיו אנחנו יכולים לעשות לאחרים מה שנרצה שיעשו לנו – להעניק סיוע, כבוד ועזרה לקשישים ולהחזיר מעט אנושיות בתהליך. מדוע לא לחשוב על זה עכשיו, להתחיל היום ולהתחייב לעזור לבן משפחה מבוגר, קרוב משפחה או שכן? לחיות, לאהוב וליהנות מהזמן שלך כאן על כדור הארץ. למידע נוסף – https://www.ruachtova.org.il/projects/21372/

תפילה לאלוהים – לא רק ביום כיפור

חברה הראתה לי מה התפרץ מתוכה בעקבות סדום ועמורה המתרחש לנגד עינינו השכם והערב ואלה דבריה כלשונם: "להסתכל כל הזמן קדימה. נחושה חזק, נמשכת לאופק. ימי הגאולה מתקרבים. הם אלי ואני אליהם. צעדים מדודים. כוח משיח מושך אותי. ואני, דמעה זולגת חצי מצער חצי מהתרגשות. מולידה עולם במים מלוחים. חוצה ממדים. זיווג הקצוות קרוב מאי פעם. על הפער מגשרת כוחה של אהבה. איך נתכונן אליה? זה שינוי צורה טוטאלי. האם אוכל להכיל את ההיפוך? האם אדע להצדיק כל מילימטר של תסריט. מה שהיה ומה שיהיה. קח אותי אלוהים החזק בקרבך.

לדבר עם אלוהים

אני בצום אבל לא צום של הגוף, צום של ריקנות שאיני רואה תקווה והכל שחור מסביב. התקופה הזו היא יום כיפור של כולנו וכל רגע מרגיש כמו תפילת נעילה ואין מה לעשות פרט לחכות לתקיעת השופר ולגאולה. עוזבת מוח, עוזבת לב, עוזבת רחם. דקדק אותי בחוט שלך אם נועדתי לצדיקות. ידע קדום מבהיר לי בבירור. משוך אותי בענווה למעלה ולמטה. קו האמצע ביני ובינך. דייק אותי. הדבק אותי. פעל דרכי. אני כלי. אני צינור של אור כל מה שצריך דרכי לעבור. עוולות העולם חולפות לנגד עיני ואני יש לי מבט. הדרך אותי. הראה לי את הדרך. הראה לי את התיקון. דברים נסתרים יהפכו גלויים. עולם השורשים נחשף. הגיע הזמן. היה כאן תמיד. בעזרת השם שנזכה להגיע לגמר התיקון. תודה בורא על הכוחות. אין מילים אליך כבר. גדולתך נכתבה בספרים שלמים. חבר אותנו לעם. פעל בנו ברחמים וניסים. תפילת רבים מתוך הבשר החרוך. נענע אותנו עד שישאר הלב הזך הטהור. תן למיותר לנשור. כדרך הטבע ומעליו." (ליה)
זוועה רודפת זוועה שכל אחת נוראה מקודמתה. מטפלות שאמונות לטפל בתינוקות שלי, שלך, של כולנו, הופכות לחיות אדם המתעללות בילדי הגן. במלונות סדום ועמורה, 30 רוצחי נפשות הקורעים ברוע שלא ברא השטן נפש צעירה באונס באילת. הניסיונות להסביר מקרים כאלה של התפרצות לא אנושית במושגים פסיכולוגיים ואפילו חברתיים, אינם מספקים. אין ברירה אלא לעלות מעל שכבת האטמוספרה. לשבת על ענן להתבונן ולחקור את מהלך האבולוציה של האנושות וכלל הבריאה ולפנות לבורא עולם בתחינה שיראה לנו את הדרך הנכונה לצאת מרוע הגזרה. שיתן לנו את התבונה את פתרון לצרה. זו העת לבקש ממנו הצלה. אלוהים, רחם על ילדי הגן, על ילדי בית הספר גם. גם על הגדולים רחם עתה, אל תשאירם לבדם. שלא יהיו שותתי דם, אנא אלוהים, אנא ממך.

טיפול סביבתי יעיל לדיכאון

בזמן שמגפת הקורונה ממשיכה להכות גלים, כולנו נדרשים להתנהגות חדשה שניתן לה השם "בידוד חברתי". הבידוד החברתי כולל מספר צעדים, שמירת מרחק בין אנשים, לבישת מסכות, מניעת התגודדות של הרבה אנשים במקום אחד, בידוד של אנשים בעלי סיכון גבוה ועוד. אנחנו משתמשים בבידוד סביבתי כדי להימנע מהדבקה. הרעיון הזה עובד לא רק כלפי קורונה או וירוסים של שפעת למיניהם, הוא עובד גם כלפי נושאים כמו מצבי רוח ודיכאון.
שורה של מחקרים מראים שמצבי רוח ודיכאון הם דבר מדבק, גם טובים וגם רעים. אתם בוודאי יכולים לחשוב על אותו אדם במקום העבודה שלכם, שכאשר הוא מגיע לישיבה, רמת המתח והעצבים עולה, ואנחנו ממשיכים להיות עצבניים גם אחר כך. האדם הזה פשוט הדביק אתכם בוירוס העצבנות.
ויש גם את אלו שמדביקים אתכם בוירוס הרוגע, כשאתם מסיימים איתם ישיבה אתם רגועים, מרגישים נינוחים. היום כבר זה מוכח מדעית, הדברים האלה מדבקים, לכן מי שלא רוצה לחוות מצבי רוח רעים, דיכאון וחרדה, צריך לשמור על בידוד חברתי מאותם אנשים שמפיצים את הוירוסים האלה.
יש גם בשורות עוד יותר טובות מהמחקרים, מסתבר שמקדם ההדבקה של מצבי הרוח הטובים הוא הרבה יותר גבוה ממקדם ההדבקה של מצבי הרוח הרעים, כלומר שיש לנו תרופה יעילה מוכחת מדעית לטיפול בדיכאון. פשוט מאוד להקיף אנשים בדיכאון בחברה של אנשים שמחים, זה הכל. אין צורך בתרופות, או טיפולים ארוכים, פשוט צריך להדביק את מי שחולה בדיכאון בוירוס של שמחה, ולתת לווירוס לעשות את שלו.
במיוחד צריך לעשות זאת כלפי אוכלוסיות בסיכון, למשל מבוגרים בבית אבות. בגיל השלישי יש נטיה לאנשים ללקות בדיכאון ממגוון סיבות, בעיות רפואיות, יציאה לפנסיה, בדידות ועוד. אז אנחנו שמים את כל האנשים האלו יחד ומתפלאים שהמצב שלהם רק מחריף, זה כמו לקחת אנשים בריאים ולשים אותם יחד עם הרבה חולי קורונה, לא פלא שכולם נדבקים? בניגוד לקורונה, לדיכאון אין נוגדנים טבעיים שנוצרים באופן אוטומטי על ידי הגוף שלנו, לכן אנחנו במו ידינו מייצרים מגפת דיכאון בבתי אבות. במקום זה צריך לחשוב על טיפול סביבתי אחר, פשוט לשים אותם יחד עם אנשים שמחים ומאושרים, זה יכול להיות אפילו תפקיד בשכר שממומן מטעם משרד הבריאות, זה הרבה יותר זול אפקטיבי, ומוכח מדעית.

ענני אבק

קראתי שענן אבק ענק ודחוס נע במהירות ממדבר סהרה, בדרכו לדרום-מזרח אסיה, אחרי שחצה את האוקיינוס האטלנטי וכיסה את שמי האיים הקריביים. זה הזכיר לי את ענני האבק הקטנים ממנו בהרבה, שמגיעים אלינו לאחרונה לקראת חג הפסח מכיוון מצרים.

ענן אבק מסהרה מכסה את הקריביים

כשזה קורה במחוזותינו יוצאת המלצה גורפת לתינוקות, למבוגרים ולאנשים הסובלים מבעיות בדרכי הנשימה לסגור היטב את החלונות הבית ולא לצאת מהבתים.

מעבר להיות ענני האבק מזיקים בריאותית הם מהווים מטרד של לכלוך לכל שומרי ושומרות הניקיון למיניהם. נשים השוקדות על הכנת הבית לפסח, המשקיעות בניקיון שעות רבות מתרגזות על האבק המגיע לפתחן כאילו היה מישהו שיכול לשנות את אופיו ולומר "אשנה את מסלולי ולא אפריע לעקרת הבית החרוצה שמנקה את ביתה." 

ענני האבק הם תופעת טבע שלא נשלטת ע"י האדם, (האם יש בכלל משהו בטבע שנשלט ע"י האדם?) כמו כל דבר גם ענני אבק יכולים להיות טוב או רע, הכל תלוי בתפיסה. עקרת הבית שמשקיעה בניקיון החיצוני, בניקיון הבית רואה בענני האבק משהו רע. האם תוכל גם לראות בהם משהו טוב, משהו שבא להביא אותה למודעות יותר רחבה? נניח שאותה עקרת בית חרוצה הייתה מתחילה לתהות ולשאול את עצמה: "מה הטבע, בדמות ענני האבק, בא להגיד לי עכשיו?" ואם הייתה נכנסת עוד יותר לעובי הקורה ושואלת את עצמה "למה ענני האבק מגיעים לכאן דווקא לפני החג?"  האם יתכן שהייתה מגלה שענני האבק מגיעים עם מסר שבא לטובתה? 

אולי אז הייתה מגיעה לתשובה שהטבע רוצה את תשומת ליבה, להגיד לה בשפתו שלא ניקיון הבית הוא מהות החג, שדווקא ניקיון לבב, ניקיון ביחסיה עם בני האדם זה העיקר? אולי בא למסור לה שלקראת החג ובכל יום ממש, כדאי לה להתבונן על התוכנה הגדולה המטפלת בכל באי עולם ולהחליט שמעתה ועד עולם היא מסירה את האבק מעיניה ומתבוננת נכוחה. משקיעה בניקיון מערכות יחסים עם יתר בני האדם. אולי?!

כמה חם

קיץ! איזה כיף! ארטיקים, כפכפים, אור שמש עד מאוחר, ים, ים ועוד קצת ים. תענוג! אין כמו לאסוף את כל המשפחה, התיק, המגבות, הקרם (בכל זאת, אנחנו נצר למשפחת "איה אימא נשרפתי בשמש"…), השש-בש, הכובעים, העפיפון (כדי שלא ישעמם לילדים), הכדורגל (כי בואו, בינינו, כמה כבר אפשר להחזיק עפיפון?…), הפירות, המים, שכחתי משהו???

אימא, למה המים חמים?

זהו! סוף סוף באוטו! נוטפים ומזיעים כי נדחסנו במעלית עם חצי בית אבל אנחנו בדרכנו לים. אחרי שלושה סיבובי חניה (אתם יוצאים? אתם יוצאים? הרגע נכנסנו!), הליכה של רבע שעה, ירידה במדרגות הלולייניות (שעדיין לא ברור לי איך לא דפקתי חליקה שם), כיסאות, שמשיות ואחד אלוהינו הגענו סוף סוף לים!

נוטפים ומזיעים (שוב) מורידים את כל הפקלאות ורצים ישר לתוך המים להצטנן! מפנטזת על הרגע שבו ארגיש את המים הקרירים ומרגיעים, מכניסה רגליים, צוללת לתוך הגל, יוצאת החוצה ו… חם! "מה זה? אימא! המים חמים!!" צועקים שני הזוועתותים שלי ולא נעים לי להגיד אבל הם צודקים. המים מרגישים כמו בריכה שעמדה בחצר כל השבוע והתחממה בשמש הישראלית.

אני פונה לבעלי שיחיה ושואלת – למה המים כל כך חמים? שנייה אחרי שהמשפט משתחרר לי מהפה אני מנסה לבלוע חזרה את המילים אבל מאוחר מדי, הם כבר נישאים על גבי הגלים ישירות אליו והוא פוצח בהסבר מטאורולוגי, גאולוגי נרחב.

בשל פעילות בני האדם גזי החממה עולים באטמוספרה וכתוצאה מכך יותר אנרגיית חום נכלאת בכדור הארץ. עקב כך, ממשיך הפרופסור, עולה החום שנאצר באוקיינוסים. האוקיינוסים קולטים למעלה מ- 90 אחוז מאנרגיית החום שמתווספת בשל הגברת אפקט החממה על ידי הפליטות המוגברות של גזי חממה.

תגיד לי, יש משהו שבני האדם לא הורסים? אני ספק שואלת, ספק מתמרמרת וקולטת שבעצם גם אני חלק מהאנושות הזו שאני מבקרת בשיא חוצפתי. הרי גזי החממה נפלטים בגלל מפעלים שמייצרים לי מזון או ביגוד או בגלל המכונית שלוקחת אותי ממקום למקום (כמו לחוף הים לדוגמה…). אז אולי לפני שאני פוצחת בנאום חוצב לבבות לאומה (באמת שמתי לב שלהקת דגיגונים קטנים החלה מתאספת סביבי משום מה… כאילו מחכים למוצא פי) כדאי שאסתכל על הדבשת של עצמי קודם ואבדוק איפה אני יכולה לתרום לסביבה.

חברות

בעשור האחרון של חיי, אני חיה בחיי קהילה עם הרבה חברות סביבי, אמהות לילדים קטנים, אמהות לילדים מתבגרים/גדולים, רווקות, סבתות, שכונה עם הרבה חברות וחברים. תמיד יש ממי לבקש משהו כשנתקעים, החל ממלפפון ועד סיר מרק כשחולים, המלצה על רופא או חנות, או בייביסיטר דחוף לילד..:)

חיה עם הרבה חברות סביבי

והאמת שזו הרגשה טובה, הרגשה שעטופים תמיד, שתמיד יש ממי לקבל עזרה, שתמיד יש למי לעזור ולתת. כי תכלס, לצאת מעצמי ולדאוג לחברה, זו ממש תרופה. והילד שלי מוקף תמיד בחברים, חברים שיכול ללכת אליהם ברגל בלי לחצות כביש. 

ועכשיו בזמני הקורונה זה במיוחד חשוב. ומזכיר לנו מה באמת חשוב בחיים, חברות, קשרים טובים, עזרה הדדית, ערבות הדדית. זה מה שבאמת משמח אותנו בחיים, נותן לנו הרגשת רוממות, הרגשת שלמות, הרגשת סיפוק. 

ואנחנו רגילים לחפש את המילוי והסיפוק בכל מיני דברים חיצוניים, כמו שופינג, חפצים יפים בבית, ידע, תענוגים למיניהם , אבל מתי באמת אנחנו מרגישים שמחה בלב, כשיש קשר מיוחד עם מישהו, קשר עם הבן/בת זוג, קשר עם הילדים, קשר עם חבר שמקשיב באמת, שמרגיש, שמבין אותנו. ברגעים האלו, לא צריך כלום. מרגישים שיש הכל.

ראיתי חתונה מדהימה הערב ששודרה בזום. בחוץ, באוויר הפתוח, החתן והכלה היו עם האורחים מההתחלה, לא השאירו במתח, התערבבו ביניהם, הצטלמו, סיפרו על מה שמרגישים וברכו את האורחים שבזום. כל כך מרגש!

חתונה פשוטה, מעט משתתפים, לא הומה ורועשת, בלי ריקודים, מעט חיבוקים, מסכות, שמחה, אהבה, אור של חיבור. חיבור של החתן והכלה, חיבור של האורחים עם החתן והכלה, חיבור של שתי נשמות משני עולמות שונים, דתי וחילוני, והכל היה טוב, כבוד לכל הצדדים, חיבור מעל ההבדלים.

בן משפחה דיבר שם ואמר שהקורונה נותנת לנו הזדמנות לכבד את האחר, להתחבר בצורה פנימית יותר ופחות ראוותנית, דברים כאלו יפים. ובכלל, לפני החופה היה מעגל ברכות ושיתופים של המשתתפים, שסיפרו על ההיכרות עם החתן והכלה ועל הקשר איתם והמיוחדות שבהם. היה מחמם את הלב ואת האווירה, ככה כהכנה לחופה. אז מאחלת לכולנו לזכור מה חשוב באמת, ולהגיע לזה! 🙂

ברד ירד בדרום ספרד

כשהייתי בת 10 רצה הצגה "גבירתי הנאווה" בתאטרון הבימה. אימא שלי רכשה לנו שני כרטיסים, במקום נפלא – במרכז האולם. בגרסת ילדותי הופיעו עודד תאומי וריטה שהייתה יחסית אלמונית אז אבל נחקקה בזיכרוני היטב. כששאלתי את אימא שלי אם היינו הולכים לפסטיגלים היא ענתה שהלכו פעם או פעמיים אבל לא התלהבתי מזה כל כך, כך שאני לא יכולה להגיד שהשירים במחזמר היו העניין בשבילי אבל בהחלט היה משהו במחזמר הזה שריתק אותי לכיסא.

מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי עקשנית. "עקשן פרד!" קראו לי. תמיד בדרך שלי, איך שאני מחליטה, מה שאני אומרת, אני ואני ואני. ואם מישהו אחר היה אומר לי מה לעשות… וואי וואי וואי! דמו בראשו. מעבר לזה שהייתי דעתנית ועקשנית (או אולי כנגזרת מתוך זה) כשהיו אומרים לי שאני לא יכולה לעשות משהו היה נכנס בי השד והייתי מחליטה להוכיח שאני כן יכולה! למה? ככה! דווקא! שמישהו יגיד לי שאני לא יכולה? שרק יעז. 

עם השנים גיליתי שהתכונה הזו היא די חרב פיפיות. אין ספק שהעקשנות שלי וכוח הרצון שלי סיפקו לי מנוע טורבו שדחף אותי כל הדרך למעלה בלי לעצור. הבעיה היא שלעתים כדאי להאט בירידות ואת זה פחות ידעתי איך לעשות. 

ואם נחזור לסיפור ההצגה, אילוף הסוררת ריתק אותי כי ראיתי חלק ממני שם בדמות. העקשנות, הדעתנות אבל לימים הבנתי שאילוף הסוררת הוא לא בהכרח כניעה או ויתור לאחר אלא יותר הקשה או הכלה של האחר. למדתי שזה בסדר לקבל דעות אחרות אפילו שהן מנוגדות לשלי. יותר מכך, גיליתי שיש בזה מן התענוג לתת לאדם אחר מקום להתבטא מבלי לשפוט, מבלי לבקר, מבלי להתחרות בתחרות האין סופית של מי יותר צודק. הבנתי שכשמדובר באנשים אין צודק או נכון. כל אדם הוא שונה, כל אדם חושב אחרת, מבין אחרת, פועל אחרת וזה בסדר. אם הוא פועל אחרת ממני זה לא אומר שהדרך שלי לא טובה. זה אומר שהדרך שלו יותר טובה בעבורו.

אולי כולנו צריכים לעבור סדנת אילוף, ללמוד לאלף את האגו הזה שמניע אותנו ולתת קצת יותר מקום ללב.